<h1>רבינו יהונתן מלוניל — קידושין</h1>
<h2>דף ה:</h2>
[קידושין ס"ו ע"ב] מתניתין. כ"מ שיש קדושין. כלומר שיש קידושין, שהקידושין תופסין בה ואין עבירה בנישואיה שלא אסרה תורה עליה. ואיזו זו כהנת לויה וישראלית. לוי שנשא כהנת או ישראלית בנה לוי. כהן שנשא לויה או ישראלית בנה כהן. ישראל שנשא כהנת או לויה הולד ישראל. למשפחותם לבית אבותם כתיב. וכ"מ שיש קדושין ויש עבירה. כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, דקסבר האי תנא דקידושין תופסין בחייבי לאוין. אחר הפגום. הנולד מפסלות כהונה פסול לכהונה. אע"פ שאין האב מתחלל, כיון שהאם מתחללת לכהונה ולתרומה, אם יש לה בן אחר מכהן קודם אלו הנישואין של עבירה היתה אוכלת בתרומה בשביל בנה הכהן. וכיון שבא עליה הכהן הגדול נתחללה מתרומה, ג"כ הנולד ממנה בנה הוא חלל. וכן ממזרת לישראל הולד ממזר, דאזלינן אחר משפחת האם. וכן נתינה לישראל הולד נתין, [וכן שפחה לנתין] דאזלינן בתר פסלות האם והולד עבד. נתין הוא מבני גבעונים שהניחום ישראל שלא הרגום והניחום להיות עבדים לחטוב עצים ולשאוב מים לכל ישראל. ואסור להתחתן עמהם. אבל קדושי נתין קידושין, דהא מיחייבי בכל תרי"ג מצות כישראל וככהן כשר. וכל מי שאין עליו קידושין. כלל כגון חייבי כריתות, אחותו ודודתו. וחייבי מיתות ב"ד, כגון אמו. כיון שקידושין תופסין לאחר בהם, שם ישראל עליו. אבל ממזר הוי. וכל מי שאין לשום אדם קידושין תופסין בהם, אע"פ שהאם מתחייבת בקצת מצות, כגון שפחה שטבלה לשם עבדות ולא נשתחררה, הולד עבד גמור. וכל שכן מן הנכריות, שהוא גוי גמור, ואם בא לקדש בת ישראל אין קידושיו קידושין כלל. ונפקא לן מקראי דכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה וגו'. ובנך קרוי בנך. מפורש (בפירוש) למעלה.
<h2>דף ח:</h2>
[קידושין ו' ע"ב] במכר לא קנה. כגון קרקע שהוא נקנה בכסף, ואינו נקנה בכך דלאו מידי יהב ליה. בתרומה יוצא ידי נתינה. ומוכרה לכהנים והדמים שלו. ואסור לעשות כן. לפי שבשכר זה יתן לו שאר תרומותיו, והוי [האי] כהן כקונה תרומות בשכרו ומסייעו בבית הגרנות שיתנו לו תרומה, ותנן בבכורות [כ"ו ע"ב] הכהנים המסייעין בבית הגרנות אין נותנין להם תרומה ומעשר בשכרן ואם עשו כן חללו ועליהם הכתוב אומר [מלאכי ד'] שחתם ברית הלוי.
<h2>דף כט:</h2>
[קידושין כ"ח ע"ב] רשות גבוה בכסף וההדיוט בחזקה. מפרש בברייתא כיצד רשות גבוה בכסף גזבר שנתן מעות לבהמה אפילו בהמה בסוף העולם קנה ובהדיוט לא קנה עד שימשוך. אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. מפורש בברייתא כיצד אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט האומר שור זה עולה בית זה הקדש אפילו הגזבר בסוף העולם שלא משכו ולא החזיק בו קונה הקדש ובהדיוט לא קנה עד שימשוך בו הלוקח או המקבל מתנה או עד שיחזיק אם הוא קרקע. והטעם דכתיב לה' הארץ ומלואה [ירושלמי ה"ו], וקנתה לו חצירו המשתמרת לדעתו, דגבי הדיוט אם היו הפירות בחצר הלוקח כיון שנתן מעות זכתה לו חצירו, ואם היתה מתנה כיון שאמר לו יקנה לך חצירי קנתה לו מיד, ועוד דרשות גבוה בכסף נפקא לן [כ"ט ע"א] מונתן כסף ערכך וקם לו.
